אני לא קיבוצניקית לא נולדתי בקיבוץ וכנראה גם לא אחיה בקיבוץ. נולדתי עירונית, תל אביבית שכילדה הסיפורים על חיי הקיבוץ הקסימו אותה: הסיפורים על החופש והעצמאות שיש לילדים, הטבע, הירוק, החלוציות, הראשוניות וגם השוויון. אני זוכרת שבכל פעם ששמעתי סיפורים על קיבוצים כל החושים התעוררו. זה נראה לי רעיון כובש, מסעיר, מרתק וראוי מאוד לבדיקה. במהלך השנים הכרתי קיבוצניקים וקיבוצניקיות , שנראו לי תמיד יותר חופשיים, משוחררים, מחוברים לטבע, אוהבים לטייל והרפתקנים.
הכי רחוק שהצלחתי זה לעשות את המעבר מתל אביב ליישוב קהילתי, צורן. אמנם זה לא קיבוץ, אין חיי שיתוף מלאים אך יש תחושה של קהילתיות שטובל בירק. עם ילדיי אני בהחלט מטיילת ומתארחת בקיבוצים ברחבי הארץ ונהנית מאוד.
קריאת המאמר יצרה אצלי געגוע : לילדות, לחברה של "פעם", לערכים שהקיבוץ מסמל: אהבת האדם, אהבת הטבע, שוויון, שיתוף פעולה, ערבות הדדי, העבודה כערך, כשאידיאולוגיה הייתה מילה לגיטימית, כשמילים כמו : חינוך, ציונות, חלוציות היו אמיתיות ולא רק מתק שפתיים.
עם כל הגעגוע, הנוסטלגיה ואפילו העצב על עולם שהולך ונעלם, אני חושבת שהקיבוץ הוא חלק מכל השינויים שעברה החברה הישראלית . הקיבוץ אינו בועה נפרדת, הוא חלק מכל תהליכי השינוי שהתרחשו במדינת ישראל לאורך השנים.
הקיבוץ עובר שינויים רבים בעיקר בשלושה תחומים:
1. הפרטה- מסירת התקציבים שעד כה נצרכו במשותך לידי החברים.
2. ביטול או צמצום סמכויות האסיפה הכללית
3. הידוק הקשרים בין הקיבוץ לסובב אותו.
שינויים אלה הופכים את הקיבוץ למשהו אחר, לפחות "קיבוצי". חברים רבים בקיבוץ הבינו , כנראה, שכדי לשרוד בעולם קפיטליסטי צריך לאמץ תכונות של העולם הגלובלי . הקיבוץ החל להתכתב יותר ויותר עם החוץ. בקיבוצים רבים מאפשרים לתושבי חוץ לגור בתחומם תמורת תשלום, קיים שילוב של ילדי תושבי חוץ בבתי ספר של הקיבוצים, קיבוצניקים רבים עובדים מחוץ לקיבוץ ועוד.
אני התחברתי למשפט הבא:
כשקיבוץ היה קיבוץ, התפתחה בו יומרה לשנות את טבע האדם. ההנחה התמימה היתה שיצר לב האדם טוב מנעוריו. צריך רק לבנות סביבו חברה מתאימה ולתת לבנים חינוך איכותי. עברו מאה שנה על כמה מאות קיבוצים והסתבר שטבע האדם שינה את הקיבוץ. אפילו אלוהים לא הצליח לשנות את טבע האדם ולהשאירו בגן העדן. ראה ספר הספרים.
המשפט מתאר עד כמה טבע האדם חזק יותר מכל סמל, דעה, שיטה חברתית או חוקים.משפט עוצמתי מאוד.
